למה כתיבה? 

מוריס בלאנשו, הפילוסוף והמסאי הצרפתי, כותב ב - "המרחב הספרותי":

הכתיבה היא מפגש בין האדם לבין עצמו – היא המקום שבו המילים פועלות לא רק כדי לספר, אלא כדי לחשוף. המילה הכתובה אינה רק תיאור של מציאות, אלא כלי שמסייע לנו לחדור אל תוך ההוויה שלנו עצמה. כאשר אנו כותבים, אנו ניצבים מול הרִיק שממנו עולה היצירה, מול הדחף לשיים את מה שלא ניתן לומר. הכתיבה היא אפוא תהליך כפול: היא מצד אחד תנועה של גילוי עצמי, ומצד שני – התרחקות מהוודאות, כניסה לשדה פתוח של שאלות. דרך הכתיבה, אנו מתקרבים אל מה שאיננו יכולים לאחוז בו במלואו – והחיפוש הזה עצמו הוא שמאפשר לנו ריפוי, שכן הוא נותן לנו אפשרות לא רק להביע את עצמנו, אלא גם לגעת במה שנמצא מעבר למילים."

 
כתיבה, עבורי, היא אחד הכלים הפשוטים והעמוקים ביותר שיש לנו כדי להבין את עצמנו.

בלשון אקדמית אפשר לומר: כתיבה אינטואיטיבית מאפשרת גישה לא מודעת למערכות דימויים, דפוסי חשיבה וחומרי זיכרון, תוך עקיפת מנגנוני הגנה קוגניטיביים.

ובמילים פשוטות יותר: כשאנחנו כותבים בלי שיפוט, בלי לחשוב על איך זה נשמע – אנחנו מתחילים לשמוע את עצמנו באמת. אנחנו רואים על הדף את מה שלא הצלחנו לומר בקול.

ולפעמים, רק ברגע הזה – אפשר להתחיל לבחור, לשחרר, להתקרב למה שבאמת שלנו.

כתיבה כזו לא דורשת כישרון. היא דורשת רק נכונות להקשיב ולהגיב למה שעולה. לא בהכרח במילים יפות – אלא בכנות.

ג'וליה קמרון, מחברת "דרך האמן" מסבירה זאת כך:

כשאנחנו כותבים ללא עצירה, בלי לחשוב ובלי לשפוט, זה קצת כמו ניקוי צינורות. אנחנו מסירים את כל מה שחוסם אותנו – את הספקות, את הביקורת, את הקול שאומר לנו שאין לנו מה להגיד. ברעש הזה מתגלים הדברים האמיתיים. בהתחלה, זה כאילו שאנחנו זורקים החוצה את כל מה שמונח לנו בראש, אבל אחר כך מופיעה אמת חדשה, אמיצה, שמבקשת להיכתב."